יש תערוכות שאתה יוצא מהן עם רשימת יצירות שאהבת.

ויש תערוכות שאתה יוצא מהן עם דרך חדשה להסתכל.

זו אחת מהן.

לפני כשבועיים נפתחה במטרופוליטן לראשונה בהיסטוריה תערוכה שעוסקת כולה ברעיון האוריינטליזם: האופן שבו אמנים אירופים במאה ה־19 דמיינו, תיארו וציירו את "המזרח" (המזרח התיכון, צפון אפריקה וחלקים מאסיה). אנשי תרבות ומחקר הוקסמו מהאוריינט, אבל גם יצרו דימוי של מזרח אקזוטי, מסתורי, חושני, ולעיתים גם פראי. לא פעם, הדימוי הזה סיפר לא פחות על אירופה מאשר על המזרח עצמו, שכן הוא שיקף את הסקרנות, הפנטזיות ויחסי הכוח של התקופה, וגם את הדרך שבה אירופה בחרה לראות את ה"אחר". כי בסופו של דבר, כל מבט מספר סיפור לא רק על מה שרואים, אלא גם על מי שמסתכל.

בזמן שהסתובבתי בין העבודות, הראש שלי בכלל נדד הביתה. לשוק מחנה יהודה ולעיר העתיקה בירושלים עיר ילדותי, לאריחים הצבעוניים של יפו והנגב, ולאור השמש הלוהטת והמסנוורת של ישראל. כל מה שעל הקירות כבר לא הרגיש כמו דימוי של מקום רחוק. הוא הרגיש מוכר. לא כי זו הייתה המציאות שלי, אלא כי בחלקם נשקפו מהם שברי נוף שגדלתי לצדם, והם עדיין חיים בזכרון שלי.

זה הביא אותי להרהר בשם התערוכה: Between Fact and Fantasy. פתאום הוא הרגיש כמו הרבה יותר מכותרת.

התערוכה לא מנסה להכריע אם האוריינטליזם היה אמת או פנטזיה, הערכה או התנשאות. היא מראה שכל אלה התקיימו יחד. היא בוחנת את מערכת היחסים המורכבת בין אירופה למזרח בתקופה שבה קולוניאליזם, מסחר, מסעות, התפתחויות טכנולוגיות וחילופי רעיונות התקיימו במקביל והשפיעו זה על זה.

אחד הרגעים שהכי אהבתי היה המפגש עם עבודותיו של עוסמאן חמדי ביי (למעלה), אמן עות'מאני שלמד ציור בפריז בצעירותו, אבל חזר לאיסטנבול וצייר שם את רוב יצירותיו. בשונה מאמנים אירופאים שציירו את המזרח מבחוץ, לפעמים מבלי שביקרו בו כלל, הוא השתמש באותה שפה אמנותית אירופית שספג בפריז כדי לצייר את עולמו שלו.

ברגע הזה כבר אי אפשר לדבר רק על השאלה מי הסתכל על מי. הגבולות מתחילים להתערער.

פתאום כבר אין רק מערב שמביט במזרח.

גם המזרח מתחיל להביט חזרה.

בסופו של דבר, הבנתי שזו לא תערוכה על המזרח.

זו תערוכה על מבטים.

🖼️ Orientalism: Between Fact and Fantasy
📅📍 The Metropolitan Museum of Art
עד 28.2.2027

אחד האמנים המזוהים ביותר עם האוריינטליזם הוא הצייר הצרפתי ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר. למרות שמעולם לא ביקר במזרח התיכון, הוא בנה את דימוי ה"אוריינט" שלו מתוך דמיון, ספרות וחפצים שהכיר בפריז.

בציורו La Grande Odalisque (1814) הוא מציג אישה עירומה השוכבת בהרמון דמיוני, מוקפת בדים יוקרתיים, מקטרת ומניפה. זה אינו ניסיון לתעד מציאות, אלא פנטזיה אירופית על המזרח.

לעומתו, הנשים של עוסמאן חמדי ביי אינן מצוירות כמושא למבט הגברי. הן קוראות, לומדות, מתפללות ועוסקות בחיי היומיום. הדמויות המרכזיות בסיפור שלהן.

אותה שפה אמנותית. אותה תקופה. אבל השאלה "מי מצייר?" משנה הכל